אדם וחוה והעולם הדימיוני

:כרגיל נגמרה השבת.. והתחילה שוב הרגשת השביזות שקופצת לביקור מידי פעם

.

("חוזרים לעבודה למרות שלא רוצים")

.

ושוב בראשי מתרוצצת השאלה הגדולה שאין עליה עוררין

.

!? למה חוה הייתה חייבת לאכול מעץ הדעת

.

ושוב עולות הפנטזיות מהעולם התנ"כי על עולם נטול בוסים ונטול כרטיס להחתמת שעות

.

אחרי כמה שעות של עבודה.. והזרמת שתייה חמה בתדירות גבוהה.. המוח המרוקאי לראשונה

"מצליח לגבש מחשבה אחת טובה וטהורה כפתרון להפגת השעמום - "לפתוח בלוג

.

אז אחרי שעתים של ניסיונות להידמות לביל גייטס ... הצלחתי לפתוח את הבלוג

והנה אני נמצא איתכם .. אז מכיוון שזה הפעם הראשונה שלי בבלוגים, אני אספר לכם מה מביא אותי

:לשאלה הגדולה ששאלנו בהתחלה, הסיפור מתחיל בשעות המוקדמות של הבוקר

.

(לצלילם המרגיע של שלושת השעונים המעוררים (אחד במחשב, אחד בפלאפון , ואחד רגיל

אני עדין מצליח לנמנם לי בשנת ישרים , ואז בדיוק בשלב המרגש בחלום אני מרגיש משהו מוזר אבל נעים

שלי Gברגלים ... ממ אולי סוף סוף הגיעה אשת חלומותי ומצאה את נקודת ה

.

שלי .. זה היה הכלב שלי שחשב שהרגל Gאבל זה לא הייתה לא אשת חלומותי .. ובטוח שלא נקודת ה

שלי זה ארטיק טעים בטעם "בונזו" .. אחרי כמה שניות שאני עדין מנסה להיזכר בחלום שחלמתי

אני מסתכל לכיוון השעון ומקבל טראומה מידית השעה שש וחצי יש לי עוד חצי שעה להיות בעבודה

.

ואז מתחיל מסע מטורף של "ספירה לאחור".. בתרגולת "פזזתה" צבאית אני קופץ מהמיטה

ורץ לכיוון המקלחת.. אני נכנס ועומד מתחת לברז שמזיל עלי נהר של מים רותחים , הדקות חולפות להם

ואני עדין במלחמה גדולה עם היצר הרע שמנסה להשאיר אותי בתוך המקלחת ולחיות את שארית חיי שם

.

ואז שאני כבר כמעט ומשתכנע לו (ליצר הרע) אני שומע את רעש מוכר : את המנגינה של הרדיו

שמכריז שהשעה 7 .. "מה ?! כבר 7 ?! " ברגולת צבאית "אויב סורי מחופר .. אל האויב בדילוגים" אני בורח

מהמקלחת ומשאיר אחרי בריצפה שובל מים רציני..

.

בזריזות אני מעמיס את כל הציוד לתיק (תמיד אני שוכח משהו בבית) ורץ לכיון היציאה וכמובן אז רק אני נזכר

שהרכב במוסך בתיקון ..ואז מתחיל מסע הכומתה שלי לכיוון תחנת האוטובוס .. ואז אתם מכירים את

ההרגשהשמישהו מסתכל עליכם

.

אחרי תצפיות מרובות אני מבחין בכלב שלי "סטופר" (שאת משמעות השם המצחיק נכתוב בעתיד) עוקב

אחרי בצעדים שקטים ותוך כדי מסמן את הגיזרה שלו

.

אחרי תכנון של מבצע אנטבה קפיצה מעל כמה גדרות וחומות וריצה מהירה שגרמה לכל הבושם של ארמני

להתנדף למרחקים .. הוא מאבד את עקבותי .. אני מגיע לתחנה ונוסע לעבודה

.

סוף סוף הגעתי לעבודה.. קצת באיחור אבל סוף סוף ניצוץ של אור בקצה המנהרה .. הבוס לא הגיע היום

אני שותה כוס שוקולטה חם מהמכונה ומתכונן ליום מטורף של עבודה .. ובין כל המחשבות האלו שרצות

במוחי אני חוזר אל השאלה הגדולה "למה חוה הייתה חייבת לאכול מהעץ ההוא למה?!" :ץ

.

איזה עולם יפה יכל להיות לנו : ללא שעונים מעוררים וללא בוסים וללא מילוי טפסי 101 של מס הכנסה

.

טוב אני חייב לקצר ..כבר כואבות לי האצבעות .. וחוץ מזה אני צריך לעבוד קצת

אז פה בבלוג הזה ננסה לכתוב בכמה מילים את הפתרון האולטימטיבי למצב הזה .. איך אפשר

באמת להשתחרר מכל הסחרור היום-יומי הזה

.

איך אפשר להגיע לחופש האמיתי של הנשמה (וזה לא כולל רד-בל וודקה) איך להגיע לשלווה בלי

להסתתר מאחורי חומות של תקוה

.

מקווה שלא נרדמתם .. אם בא לכם תגיבו .. אם לא אז לא... שיהיה לכולם יום מקסים